ישראל לישראלים - א.ב. יהושע
ההחלטה לקרוא למדינת ישראל בשמה - ולא, נניח, "יהודה" או "יהודיה" - היתה החלטה טבעית ולוגית. למה, אם כן, אנו מתעקשים להגדיר את מדינתנו כ"מדינה יהודית"? ואיך נהפך צירוף המלים "מדינה יהודית דמוקרטית" למין השבעה מאגית? מדינת ישראל, הצעה לתיקון
בואו ונתאר לעצמנו שבמאי 1948, כאשר בן גוריון וחבריו הכריזו על הקמת מדינת ישראל, לא היה בשטח הריבוני של המדינה החדשה אף אדם שאיננו מגדיר את עצמו כיהודי. לא ערבי פלסטיני אחד וגם לא דרוזי או צ'רקסי. כיצד היו מכנים אז את המדינה החדשה שנולדה?
במגילת העצמאות נאמרו הדברים בצורה ברורה ונכונה. "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". הכרזה שנוקבת ברור בשמה של המדינה החדשה וקוראת לה ישראל. כי הרי שם הטריטוריה הוא ארץ ישראל, שהוא שמו המקורי של העם - עם ישראל - שניתן לו לפי הכתוב במקרא על ידי האלוהים עצמו ושימש אותו מאות בשנים כשמו הבלעדי לפני שהצטרף אליו, אך מבלי לבטלו, השם "יהודי".
וגם אז, במשך אלפי שנים נשאר השם "ישראל" או "עם ישראל" שם דומיננטי, אם לא בלעדי לגמרי, בסידור התפילה ובהרבה מאוד טקסטים קנוניים של העם. והרי אם היו היום עולים מקבריהם משה רבנו, שמואל ושאול, השופטים המלכים והנביאים, והיינו שואלים אותם: אנא רבותי, הזדהו, מי אתם? הם היו עונים: אנחנו ישראלים או בני ישראל. אם היינו חוזרים ושואלים, ומה בדבר ה"אופי היהודי" שלכם? הם היו אומרים, איננו מבינים למה אתם מתכוונים.
טועים החושבים שהשם ישראל או ישראלי יש בו אלמנט "כנעני" שמבטל את המשתמע במהות ובתרבות היהודית של אלפי שנות הגלות. ההיפך הוא הנכון. "ישראל" הוא שם שכולל יותר היסטוריה ותרבות של העם מאשר השם "יהודי". ישראל הוא גם השם המקורי והאוניברסלי בו משתמשים עמי העולם במקורותיהם הדתיים, בעוד שהכינוי "יהודי" אינו אחיד ומשתנה משפה לשפה, אפילו בפי היהודים המדברים שפות שונות.
השם "יהודי" תלוי במקרים רבים באינטראקציה, לרוב שלילית, עם עמים אחרים (מהדהד בו הזיכרון של יהודה איש קריות). זאת בשונה מהשם המקורי של העם כפי שהגדיר עצמו בארץ ישראל, אבל גם בתקופת הגלות הארוכה.
לפיכך, גם אם ב-1948 לא היה אזרח לא-יהודי אחד בשטח המדינה החדשה, לא היה עולה על הדעת לקרוא למדינה החדשה יהודיה או יהודה, בוודאי לא ציון (שם נרדף לירושלים). מה עוד שהשם "יהודי" מקורו מבני שבט יהודה, שמתייחס לחבל ארץ אחד מתוך 12 חבלי ארץ ישראל שהיתה מיושבת בידי יהודים גם בתקופת בית שני, ולאחריה בתקופת המשנה, ומשום-מה הפך השם החלקי הזה לפעמים גם לשמו של העם כולו.
מכאן שההחלטה הברורה לנקוב ב-1948 בשם המדינה - ישראל - היתה טבעית ונכונה. האם היה צורך לכנות את המדינה החדשה "מדינת ישראל" ולא פשוט "ישראל", כמו צרפת, דנמרק, תאילנד וכו'? כאן ניתן לשער שהמילה "מדינה" נגררה מן הצירוף המקורי של הרצל "מדינת היהודים", אבל באופן לוגי לא היתה סיבה שלא לנסח את המשפט במגילת העצמאות גם כך: "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא ישראל". ואכן עד עתה משמשים במקביל ובאופן הדדי השם ישראל והשם מדינת ישראל בלא הבדל משמעותי ביניהם.
ושוב, האם באותו מצב היפותטי שבו כאמור לא היה אדם שאינו יהודי בתחומי מדינת ישראל, עדיין היה צורך להדגיש "מדינה ישראלית דמוקרטית", כשם שאנו חוזרים ואומרים היום באופן כפייתי "מדינה יהודית דמוקרטית"? דומני שלא. לא דני, לא איטלקי, לא אירי ולא בני עמים אחרים צריכים לחזור ולהדגיש כמין השבעה: "מדינה דנית דמוקרטית" או "מדינה איטלקית דמוקרטית" או "מדינה אמריקאית דמוקרטית". התוספת "דמוקרטית" איננה נחוצה כתואר נוסף.
ומכאן שאלה נוספת: האם הכינוי הבלעדי ישראל או מדינת ישראל שומר עדיין על ציוניותה של המדינה, כלומר על חוק השבות, שהוא הביטוי המעשי החוקי ה י ח י ד של העיקרון הציוני? בהחלט כן. ואין צורך לחזור ולומר "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי" כדי לבטא את תקפותו של חוק השבות. להיפך, כשאנו אומרים שמדינת ישראל היא גם מדינה ציונית, אנו מבטאים בברור תהליך שבו אנו מציעים ליהודים בגולה להפוך מיהודים לישראלים; כלומר לחזור למקוריות ולטוטאליות של יהודיותם - גם בטריטוריה, גם בהיסטוריה וגם בהווייתם החיה ובמסגרת המחייבת אותם. והרי המושג "ישראל" הוא מושג חי ואמיתי בתוך ההוויה היהודית בגולה גם כיום, והשאלה היא איך מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל.
אגב, חוק השבות הוא הבסיס המוסרי להחלטת אומות העולם בנובמבר 47' להקים בחלק מפלשתינה מדינה ישראלית ריבונית, לא רק עבור 600 אלף היהודים אשר התגוררו בה באותה עת, אלא לכל יהודי אשר ירצה להשתקע בה. ומבחינה מוסרית הכלל הזה תקף עד עצם היום הזה. שהרי לא ייתכן שמי שהגיע לכאן, הוא או הוריו, בזכות חוק השבות, יסגור אחריו את הדלת שנפתחה בפניו. והרי במדינה הפלסטינית שתקום יהיה גם, ובצדק רב, חוק שבות לכל הפלסטינים הנמצאים בפזורה הפלסטינית.
אם כן נשאלת השאלה למה חל בשנים האחרונות תהליך הפוך למה שנכתב במגילת העצמאות. איך התהפך המשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" למשפט שממנו משתמע: "אנו מכריזים בזאת שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, או מדינה יהודית דמוקרטית". הסיבה להיפוך הזה נעוצה בכמה גורמים, אבל בראש ובראשונה בנוכחות הגוברת של מיעוט לאומי פלסטיני נכבד בתוך מדינת ישראל. כדי להגן לכאורה על זהותנו מפני המיעוט הערבי-פלסטיני הלאומי בישראל אנו מעמידים צירוף שהופך למין השבעה מאגית - "מדינה יהודית דמוקרטית". יהודית, כדי להבטיח את זהותנו מול הזהות הפלסטינית שנמצאת בתוכנו, ודמוקרטית כדי להרגיע את הערבים שזכויותיהם האזרחיות נשמרות.
אבל האם הצירוף הזה באמת מועיל לשני הצדדים, או שהוא הופך לצירוף מזיק גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים הישראלים? בנוסח טרונייתו האירונית של ח"כ אחמד טיבי: "מדינת ישראל היא יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים". האם הפיחות ההולך וגובר של המושג ישראל, או ישראלי, לטובת המושג יהודי או פלסטיני הוא תהליך נכון גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים-הפלסטינים הישראלים?
הבעיות בביטוי "מדינה יהודית דמוקרטית" הן רבות, ולא לחינם מנסים לעקוף אותן או לרכך אותן באין ספור מאמרים וימי עיון. הבעיה הראשונה קשורה במושג "יהודי", שיש בו עמימות יסודית שיוצרת בלבול. המושג "יהודי" בעיקרו הוא מושג של שייכות לאומית ולא של שייכות דתית. אפילו בהגדרת ההלכה נאמר שהיהודי הוא בן לאם יהודיה ולא נאמר שהיהודי חייב להאמין בתורת משה כדי להיחשב כיהודי.
לפיכך אם מדייקים מבחינה לוגית לא נכון לומר באותה קטגוריה נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, יהודי, אלא נכון לומר נוצרי, מוסלמי, בודהיסט ויהודי דתי, או יהודי מאמין. מבחינה לוגית טהורה רק הצירוף הבא הוא מדויק: צרפתי, סיני, אנגלי, יהודי. הדת היהודית היא מרכיב רשות בהגדרת היהודי כשם שהקתוליות או הנצרות היא מרכיב רשות בהגדרת האיטלקי או האנגלי, או האסלאם בהגדרת המצרי. דבר זה הוכח לחלוטין במאתיים שנות החילוניות היהודית. ברגע שמשתמשים באופן אינפלציוני במושג "יהודית דמוקרטית" מצרפים ביודעין או שלא ביודעין את המרכיב הדתי למושג המדינה, ואין זה כך בפועל. מדינת ישראל נשלטת על ידי אזרחיה, ולא על ידי שום מוסד דתי. כל מה שניתן למוסדות דתיים בישראל ניתן על ידי השלטון האזרחי מרצונו שלו, משיקולים קואליציוניים או אחרים. והיד שנתנה מוסמכת לקחת חזרה את כל מה שנתנה.
תמיכת מדינה במוסדות דתיים קיימת במקומות רבים בעולם. וישראל איננה חריגה בקיום סמלים דתיים כגון חגים בתוך רקמת חיי היום יום שלה. לכן הצירוף "מדינה יהודית", אפילו בצירוף, לכאורה, פוליסת הביטוח "דמוקרטית" נשמע א-פריורי עוין ומנוכר לאזרחי המדינה הלא-יהודיים. כי הם שומעים בו, אם נרצה או לא, את מה שאנו שומעים במושג "מדינה מוסלמית", שגם אם ירככו אותו בביטוי דמוקרטית, בנוסח "מדינה מוסלמית דמוקרטית", הריכוך עדיין לא ינטרל את הניכור הבסיסי של לא-מוסלמים כלפי המדינה הזאת.
יתירה מזאת, המושג "מדינה יהודית" באסוציאציה הדתית המתלווה לו מאלץ את האזרחים הלא-יהודיים להדגיש כנגדו את דתם האחרת, מוסלמית או נוצרית, כהגדרה זהותית מבדילה; בעוד שהביטוי "מדינה ישראלית", אם בתוספת "דמוקרטית" או אפילו רק "מדינה ישראלית", יוצר קרבה ושותפות עם המדינה הזאת. שכן גם לפלסטיני או לדרוזי, למוסלמי או לנוצרי, האזרחות הישראלית - שיש לה ביטוי גם במסגרות החיים, גם בלשון העברית וכמובן ביחס עמוק משותף למולדת - מעניקה חלק ושותפות מסוימים אפילו בישראליות הלאומית ההיסטורית, כשם שגם יהודי צרפתי הרואה את הצרפתיות שלו רק בפן האזרחי שלה עדיין מקיים שותפות בזהות הצרפתית הלאומית ההיסטורית כפי שהתגבשה מדורי דורות.
המילה "דמוקרטית", הנמצאת במושג "מדינה יהודית דמוקרטית", היא חלשה ובעייתית בהגנה על זכויות המיעוטים כנגד, למשל, חוקי אפליה של קרקעות הקרן קיימת. בעוד שה"דמוקרטית" שתימצא בביטוי "מדינה ישראלית דמוקרטית" היא באופן טבעי הרבה יותר חזקה בהגנה על זכויות כל הישראלים השותפים בה. שכן אז לא רק היהודים צריכים להגן לכאורה על הדמוקרטיה של הערבים. אלא כל הישראלים עומדים על משמר הדמוקרטיה של עצמם על פי קריטריונים אזרחיים אוניברסאליים.
לכאורה מדובר על שינוי מילולי בלבד, והוא כמובן לא פותר לכשעצמו בעיות מהותיות שהולכות ומחריפות לאחרונה על ידי הימין הלאומני, אבל הוא יוצר תשתית משותפת, שעליה יהיה נכון יותר להתחיל בתיקונים.
ספרו האחרון של א.ב. יהושע, "אחיזת מולדת: עשרים מאמרים ורישום אחד", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1091749.html
בואו ונתאר לעצמנו שבמאי 1948, כאשר בן גוריון וחבריו הכריזו על הקמת מדינת ישראל, לא היה בשטח הריבוני של המדינה החדשה אף אדם שאיננו מגדיר את עצמו כיהודי. לא ערבי פלסטיני אחד וגם לא דרוזי או צ'רקסי. כיצד היו מכנים אז את המדינה החדשה שנולדה?
במגילת העצמאות נאמרו הדברים בצורה ברורה ונכונה. "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". הכרזה שנוקבת ברור בשמה של המדינה החדשה וקוראת לה ישראל. כי הרי שם הטריטוריה הוא ארץ ישראל, שהוא שמו המקורי של העם - עם ישראל - שניתן לו לפי הכתוב במקרא על ידי האלוהים עצמו ושימש אותו מאות בשנים כשמו הבלעדי לפני שהצטרף אליו, אך מבלי לבטלו, השם "יהודי".
וגם אז, במשך אלפי שנים נשאר השם "ישראל" או "עם ישראל" שם דומיננטי, אם לא בלעדי לגמרי, בסידור התפילה ובהרבה מאוד טקסטים קנוניים של העם. והרי אם היו היום עולים מקבריהם משה רבנו, שמואל ושאול, השופטים המלכים והנביאים, והיינו שואלים אותם: אנא רבותי, הזדהו, מי אתם? הם היו עונים: אנחנו ישראלים או בני ישראל. אם היינו חוזרים ושואלים, ומה בדבר ה"אופי היהודי" שלכם? הם היו אומרים, איננו מבינים למה אתם מתכוונים.
טועים החושבים שהשם ישראל או ישראלי יש בו אלמנט "כנעני" שמבטל את המשתמע במהות ובתרבות היהודית של אלפי שנות הגלות. ההיפך הוא הנכון. "ישראל" הוא שם שכולל יותר היסטוריה ותרבות של העם מאשר השם "יהודי". ישראל הוא גם השם המקורי והאוניברסלי בו משתמשים עמי העולם במקורותיהם הדתיים, בעוד שהכינוי "יהודי" אינו אחיד ומשתנה משפה לשפה, אפילו בפי היהודים המדברים שפות שונות.
השם "יהודי" תלוי במקרים רבים באינטראקציה, לרוב שלילית, עם עמים אחרים (מהדהד בו הזיכרון של יהודה איש קריות). זאת בשונה מהשם המקורי של העם כפי שהגדיר עצמו בארץ ישראל, אבל גם בתקופת הגלות הארוכה.
לפיכך, גם אם ב-1948 לא היה אזרח לא-יהודי אחד בשטח המדינה החדשה, לא היה עולה על הדעת לקרוא למדינה החדשה יהודיה או יהודה, בוודאי לא ציון (שם נרדף לירושלים). מה עוד שהשם "יהודי" מקורו מבני שבט יהודה, שמתייחס לחבל ארץ אחד מתוך 12 חבלי ארץ ישראל שהיתה מיושבת בידי יהודים גם בתקופת בית שני, ולאחריה בתקופת המשנה, ומשום-מה הפך השם החלקי הזה לפעמים גם לשמו של העם כולו.
מכאן שההחלטה הברורה לנקוב ב-1948 בשם המדינה - ישראל - היתה טבעית ונכונה. האם היה צורך לכנות את המדינה החדשה "מדינת ישראל" ולא פשוט "ישראל", כמו צרפת, דנמרק, תאילנד וכו'? כאן ניתן לשער שהמילה "מדינה" נגררה מן הצירוף המקורי של הרצל "מדינת היהודים", אבל באופן לוגי לא היתה סיבה שלא לנסח את המשפט במגילת העצמאות גם כך: "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא ישראל". ואכן עד עתה משמשים במקביל ובאופן הדדי השם ישראל והשם מדינת ישראל בלא הבדל משמעותי ביניהם.
ושוב, האם באותו מצב היפותטי שבו כאמור לא היה אדם שאינו יהודי בתחומי מדינת ישראל, עדיין היה צורך להדגיש "מדינה ישראלית דמוקרטית", כשם שאנו חוזרים ואומרים היום באופן כפייתי "מדינה יהודית דמוקרטית"? דומני שלא. לא דני, לא איטלקי, לא אירי ולא בני עמים אחרים צריכים לחזור ולהדגיש כמין השבעה: "מדינה דנית דמוקרטית" או "מדינה איטלקית דמוקרטית" או "מדינה אמריקאית דמוקרטית". התוספת "דמוקרטית" איננה נחוצה כתואר נוסף.
ומכאן שאלה נוספת: האם הכינוי הבלעדי ישראל או מדינת ישראל שומר עדיין על ציוניותה של המדינה, כלומר על חוק השבות, שהוא הביטוי המעשי החוקי ה י ח י ד של העיקרון הציוני? בהחלט כן. ואין צורך לחזור ולומר "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי" כדי לבטא את תקפותו של חוק השבות. להיפך, כשאנו אומרים שמדינת ישראל היא גם מדינה ציונית, אנו מבטאים בברור תהליך שבו אנו מציעים ליהודים בגולה להפוך מיהודים לישראלים; כלומר לחזור למקוריות ולטוטאליות של יהודיותם - גם בטריטוריה, גם בהיסטוריה וגם בהווייתם החיה ובמסגרת המחייבת אותם. והרי המושג "ישראל" הוא מושג חי ואמיתי בתוך ההוויה היהודית בגולה גם כיום, והשאלה היא איך מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל.
אגב, חוק השבות הוא הבסיס המוסרי להחלטת אומות העולם בנובמבר 47' להקים בחלק מפלשתינה מדינה ישראלית ריבונית, לא רק עבור 600 אלף היהודים אשר התגוררו בה באותה עת, אלא לכל יהודי אשר ירצה להשתקע בה. ומבחינה מוסרית הכלל הזה תקף עד עצם היום הזה. שהרי לא ייתכן שמי שהגיע לכאן, הוא או הוריו, בזכות חוק השבות, יסגור אחריו את הדלת שנפתחה בפניו. והרי במדינה הפלסטינית שתקום יהיה גם, ובצדק רב, חוק שבות לכל הפלסטינים הנמצאים בפזורה הפלסטינית.
אם כן נשאלת השאלה למה חל בשנים האחרונות תהליך הפוך למה שנכתב במגילת העצמאות. איך התהפך המשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" למשפט שממנו משתמע: "אנו מכריזים בזאת שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, או מדינה יהודית דמוקרטית". הסיבה להיפוך הזה נעוצה בכמה גורמים, אבל בראש ובראשונה בנוכחות הגוברת של מיעוט לאומי פלסטיני נכבד בתוך מדינת ישראל. כדי להגן לכאורה על זהותנו מפני המיעוט הערבי-פלסטיני הלאומי בישראל אנו מעמידים צירוף שהופך למין השבעה מאגית - "מדינה יהודית דמוקרטית". יהודית, כדי להבטיח את זהותנו מול הזהות הפלסטינית שנמצאת בתוכנו, ודמוקרטית כדי להרגיע את הערבים שזכויותיהם האזרחיות נשמרות.
אבל האם הצירוף הזה באמת מועיל לשני הצדדים, או שהוא הופך לצירוף מזיק גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים הישראלים? בנוסח טרונייתו האירונית של ח"כ אחמד טיבי: "מדינת ישראל היא יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים". האם הפיחות ההולך וגובר של המושג ישראל, או ישראלי, לטובת המושג יהודי או פלסטיני הוא תהליך נכון גם כלפי היהודים הישראלים וגם כלפי הערבים-הפלסטינים הישראלים?
הבעיות בביטוי "מדינה יהודית דמוקרטית" הן רבות, ולא לחינם מנסים לעקוף אותן או לרכך אותן באין ספור מאמרים וימי עיון. הבעיה הראשונה קשורה במושג "יהודי", שיש בו עמימות יסודית שיוצרת בלבול. המושג "יהודי" בעיקרו הוא מושג של שייכות לאומית ולא של שייכות דתית. אפילו בהגדרת ההלכה נאמר שהיהודי הוא בן לאם יהודיה ולא נאמר שהיהודי חייב להאמין בתורת משה כדי להיחשב כיהודי.
לפיכך אם מדייקים מבחינה לוגית לא נכון לומר באותה קטגוריה נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, יהודי, אלא נכון לומר נוצרי, מוסלמי, בודהיסט ויהודי דתי, או יהודי מאמין. מבחינה לוגית טהורה רק הצירוף הבא הוא מדויק: צרפתי, סיני, אנגלי, יהודי. הדת היהודית היא מרכיב רשות בהגדרת היהודי כשם שהקתוליות או הנצרות היא מרכיב רשות בהגדרת האיטלקי או האנגלי, או האסלאם בהגדרת המצרי. דבר זה הוכח לחלוטין במאתיים שנות החילוניות היהודית. ברגע שמשתמשים באופן אינפלציוני במושג "יהודית דמוקרטית" מצרפים ביודעין או שלא ביודעין את המרכיב הדתי למושג המדינה, ואין זה כך בפועל. מדינת ישראל נשלטת על ידי אזרחיה, ולא על ידי שום מוסד דתי. כל מה שניתן למוסדות דתיים בישראל ניתן על ידי השלטון האזרחי מרצונו שלו, משיקולים קואליציוניים או אחרים. והיד שנתנה מוסמכת לקחת חזרה את כל מה שנתנה.
תמיכת מדינה במוסדות דתיים קיימת במקומות רבים בעולם. וישראל איננה חריגה בקיום סמלים דתיים כגון חגים בתוך רקמת חיי היום יום שלה. לכן הצירוף "מדינה יהודית", אפילו בצירוף, לכאורה, פוליסת הביטוח "דמוקרטית" נשמע א-פריורי עוין ומנוכר לאזרחי המדינה הלא-יהודיים. כי הם שומעים בו, אם נרצה או לא, את מה שאנו שומעים במושג "מדינה מוסלמית", שגם אם ירככו אותו בביטוי דמוקרטית, בנוסח "מדינה מוסלמית דמוקרטית", הריכוך עדיין לא ינטרל את הניכור הבסיסי של לא-מוסלמים כלפי המדינה הזאת.
יתירה מזאת, המושג "מדינה יהודית" באסוציאציה הדתית המתלווה לו מאלץ את האזרחים הלא-יהודיים להדגיש כנגדו את דתם האחרת, מוסלמית או נוצרית, כהגדרה זהותית מבדילה; בעוד שהביטוי "מדינה ישראלית", אם בתוספת "דמוקרטית" או אפילו רק "מדינה ישראלית", יוצר קרבה ושותפות עם המדינה הזאת. שכן גם לפלסטיני או לדרוזי, למוסלמי או לנוצרי, האזרחות הישראלית - שיש לה ביטוי גם במסגרות החיים, גם בלשון העברית וכמובן ביחס עמוק משותף למולדת - מעניקה חלק ושותפות מסוימים אפילו בישראליות הלאומית ההיסטורית, כשם שגם יהודי צרפתי הרואה את הצרפתיות שלו רק בפן האזרחי שלה עדיין מקיים שותפות בזהות הצרפתית הלאומית ההיסטורית כפי שהתגבשה מדורי דורות.
המילה "דמוקרטית", הנמצאת במושג "מדינה יהודית דמוקרטית", היא חלשה ובעייתית בהגנה על זכויות המיעוטים כנגד, למשל, חוקי אפליה של קרקעות הקרן קיימת. בעוד שה"דמוקרטית" שתימצא בביטוי "מדינה ישראלית דמוקרטית" היא באופן טבעי הרבה יותר חזקה בהגנה על זכויות כל הישראלים השותפים בה. שכן אז לא רק היהודים צריכים להגן לכאורה על הדמוקרטיה של הערבים. אלא כל הישראלים עומדים על משמר הדמוקרטיה של עצמם על פי קריטריונים אזרחיים אוניברסאליים.
לכאורה מדובר על שינוי מילולי בלבד, והוא כמובן לא פותר לכשעצמו בעיות מהותיות שהולכות ומחריפות לאחרונה על ידי הימין הלאומני, אבל הוא יוצר תשתית משותפת, שעליה יהיה נכון יותר להתחיל בתיקונים.
ספרו האחרון של א.ב. יהושע, "אחיזת מולדת: עשרים מאמרים ורישום אחד", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1091749.html
Comment
About
© 2009 Created by KolDor on Ning. Create a Ning Network!
You need to be a member of KolDor to add comments!
Join this Ning Network